בשנת 1959 קיבלה הליגה הערבית את החלטה מס' 1457 שזו לשונה: "מדינות ערב ישללו מתן אזרחות למבקשים ממוצא פלסטיני, כדי למנוע את השתלבותם בארצות המארחות". זו החלטה מדהימה, שעומדת בניגוד תהומי לנורמות הבינלאומיות בכל הנוגע לטיפול בפליטים באותן שנים, בעיקר באותו עשור. הסיפור התחיל, כמובן, בשנת 1948, ימי קרות ה"נכבה" הפלסטינית.
זו גם ההתחלה של כל דיון על הסכסוך הערבי-ישראלי, כאשר האצבע המאשימה מופנית לישראל, על כך שגירשה את הפליטים, והפכה אותם לאומללים. השקר הזה הפך לנחלת רבים מהאקדמיה והמדיה העוסקים בנושא.

במאמרים קודמים על סוגיית הפליטים כבר הבהרנו שאין שום ייחוד בעניין זה לסכסוך הישראלי-ערבי. ראשית, מדינות ערב סירבו לקבל את הצעת החלוקה, ופתחו במלחמת שמד נגד מדינת ישראל, שבקושי קמה. כל התקדימים בתחום זה מגלים שמי שפותח במלחמה, ועוד עם הצהרות השמדה, משלם על כך מחיר. שנית, מדובר בחילופי אוכלוסין: אכן, בין 550 ל-710 אלף ערבים (התחשיב המדויק ביותר הוא של פרופ' אפרים קארש, שחישב ומצא שמספרם נע בין 583 ל-609 אלף). רובם ברחו, מיעוטם גורשו, בגלל המלחמה, ומספר גדול יותר, של כ-850,000 יהודים, גורשו או ברחו ממדינות ערב ("הנכבה היהודית"). שלישית, הפלסטינים אינם לבדם בסיפור הזה. חילופי אוכלוסין וגירושים היו הנורמה באותן שנים. הם קרו בעשרות מוקדי סכסוך אחרים, וכ-52 מיליון איש עברו את החוויה של נישול, גירוש ועקירה ("והעולם משקר"). ורביעית, בכל התקדימים של חילופי אוכלוסין, שהתחוללו במהלך או בסוף עימות מזוין, או על רקע הקמת ישויות לאומיות, או התפרקות מדינות רב-לאומיות, והקמת ישויות לאומיות - לא הייתה שיבה של פליטים למחוז הקודם, שהפך למדינת לאום חדשה. העקורים והפליטים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מצאו מקלט במקום בו הם הצטרפו לאוכלוסייה בעלת רקע דומה: הגרמנים האתניים שגורשו ממרכז וממזרח אירופה השתלבו בגרמניה, המגורשים ההונגרים מצ'כוסלובקיה וממקומות אחרים מצאו מקלט בהונגריה, האוקראינים שגורשו מפולין מצאו מקלט באוקראינה - וכן הלאה. במובן זה, הקרבה שבין הערבים שמקורם בפלסטינה המנדטורית לבין שכניהם בירדן, בסוריה ובלבנון - הייתה דומה, או אף גדולה יותר, מהקרבה שבין גרמנים אתניים רבים למדינת המקור בגרמניה, לעתים לאחר ניתוק של דורות רבים. 

מדינות ערב, רק הן, נהגו באופן הפוך משאר מדינות העולם. הן רמסו את הפליטים, למרות שהיו בני דתם ובני האומה הערבית. הן הנהיגו משטר של אפרטהייד לכל דבר ועניין. כך שה"נכבה", צריך לזכור, לא נוצרה בעצם העקירה, שכמותה עברו עשרות מיליונים. ה"נכבה" היא סיפור האפרטהייד וההתעללות שמהם סבלו הפליטים הערבים (רק בהמשך הם הפכו ל"פלסטינים") במדינות ערב. 

מצרים: 

במהלך תקופות רבות לא הייתה הבחנה ממשית בין תושבי מצרים לתושבי מישור החוף. אלה ואלה היו מוסלמים, ערבים, שחיו תחת שלטון עותומני. לפי החוקרת אורוב אל-עבד (Oroub El-Abed) בין שתי הקבוצות היו קשרי מסחר, הגירה הדדית ונישואים, כעניין של שגרה. רבים מתושבי יפו הוגדרו כמצרים, משום שהגיעו בגלים רבים, כמו גל ההגירה ליפו בימי השתלטות מוחמד עלי ובנו על חלקים רבים במישור החוף ועוד. תושבי האימפריה העותומנית, שהפכה לפלסטין המנדטורית, לא היו בעלי זהות אתנית או דתית שונה מזו של ערביי מצרים.  

רישומים שונים מסוף שנת 1949 קובעים שכ-202,000 פליטים הגיעו לרצועה, בעיקר מיפו, באר-שבע ומג'דל (אשקלון). ייתכן שהמספר מוגזם, משום שעניים מקומיים הצטרפו גם הם לרשימת מקבלי הסעד. הפליטים הגיעו למקום שבו הם היו חלק מקבוצת הרוב, בכל ההיבטים: אתנית, לאומית ודתית. לא כך חשבה מצרים. תחילה, כבר בספטמבר 1948, הוקמה "ממשלת כל פלסטין", בראשות אחמד אל-בקי. אלא שזו הייתה התארגנות בחסות מצרית, עקב יריבות עם ירדן. הממשלה הכביכול פלסטינית שבקה חיים לאחר עשור.

מה עלה בגורלם של אנשי הרצועה? כיצד נהגו בהם המצרים? באופן תמוה, אין כמעט מחקרים העוסקים באותם ימים. אך קשה קצת להסתיר את העבר הלא כל כך רחוק הזה. הרצועה הפכה למחנה סגור. היציאה מעזה הייתה כמעט בלתי אפשרית. על העזתים (המקוריים והפליטים) הוטלו הגבלות חמורות בכל הקשור לתעסוקה, חינוך, ועוד. כל ערב הוטל עוצר, עד הזריחה למחרת. רק בתחום אחד סייעה מצרים ככל יכולתה: חומרי הלימוד כללו הסתה קשה נגד יהודים. כבר ב-1950 הודיעה מצרים לאו"ם ש"עקב עומס אוכלוסייה", לא ניתן יהיה לסייע לפלסטינים באמצעות יישובם מחדש. זה היה תירוץ מפוקפק. מצרים הכשילה הצעה של האו"ם ליישב מחדש 150,000 פליטים בלוב. גם רבים מהפליטים שברחו בשלבים מוקדמים יותר, והיו בתוככי מצרים, אולצו לעבור גם הם למחנה הריכוז הענק שהלך ונוצר ברצועת עזה. למעשה, כל הצעות ההסדר, לצורך יישובם מחדש של הפליטים, הוכשלו על ידי מדינות ערב.    

למרות הסגר המוחלט, יש עדויות המספרות מה קרה ברצועה באותן שנים. העיתונאית האמריקנית החשובה מרתה גלהורן ערכה ביקור במחנות הפליטים בשנת 1961. היא הגיעה גם לרצועה. זה לא היה פשוט. גלהורן מתארת את מסע הייסורים הבירוקרטי, כדי לזכות באישור כניסה לרצועה, ואת ימי ההמתנה בקהיר. היא גם מתארת את "הניגוד החריף בין החביבות של הפקידים, לבין התעמולה האנטישמית שפרחה בקהיר". "רצועת עזה איננה חור", מספרת גלהורן, "אלא כלא אחד גדול. הממשלה המצרית היא הסוהר". היא מתארת ממשל צבאי נוקשה, כאשר כל צמרת תושבי הרצועה מביעה עמדות נאצריסטיות אדוקות. כך, למשל, "במשך 13 שנים (1948-1961) רק 300 פליטים זכו לאישורי יציאה זמניים". הדבר היחידי שהמצרים העניקו לפלסטינים הוא תעמולת שנאה.  

זו אינה העדות היחידה. בשנת 1966 פרסם עיתון סעודי מכתב של אחד מתושבי הרצועה:

"הייתי שמח אם הרצועה הייתה נכבשת על ידי ישראל. כך שלפחות היינו יודעים שמי שמחלל את כבודנו, פוגע בנו ומענה אותנו - הוא המדכא הציוני, בן-גוריון, ולא אח ערבי ששמו עבדל נאצר. היהודים תחת היטלר לא סבלו כפי שאנו סובלים תחת נאצר. כדי לצאת לקהיר או אלכסנדריה או ערים אחרות, עלינו לעבור מסכת ייסורים".

רדיו ג'דה בסעודיה שידר את הדברים שלהלן:

"אנחנו מודעים לחוקים שאוסרים על פלסטינים לעבוד במצרים. עלינו לשאול את קהיר מהו אותו מסך ברזל שעבדל נאצר וחבורתו הקימו מסביב לרצועה ולפליטים? המושל הצבאי בעזה אסר על כל ערבי לנסוע לקהיר ללא אישור צבאי, שיש לו תוקף ל-24 שעות בלבד. דמיינו לכם, ערבים, איך נאצר, שטוען שהוא החלוץ של הלאומיות הערבית, נוהג בערביי עזה האומללים, שגוועים ברעב בשעה שהמושל הצבאי וקציניו נהנים מהעושר ברצועה".

גם בהנחה שמדובר בתיאורים מוגזמים, במסגרת המאבק בין סעודיה לנאצר, עדיין אנו נותרים עם משטר דיכוי של שני עשורים. וכדאי לשים לב לעובדה נוספת - כשהגיעה ישראל לרצועת עזה עמדה תוחלת החיים שם על 48. לאחר קצת יותר משני עשורים קפצה תוחלת החיים ל-72, ועברה את מצרים. יותר משזה מעניק נקודות לישראל, זה רק מבהיר את התהום בה הייתה הרצועה בימי שלטון המצרים.   

פליטים מפלסטין המנדטורית חיו גם במצרים עצמה. רבים מהם כלל לא חשו פלסטינים, והעדיפו היטמעות. המצרים מנעו זאת מהם. למעט תקופה קצרה שנחשבת ל"תור הזהב", בחלק משנות שלטונו של נאצר, שלא כללו את פליטי הרצועה, סבלו גם אלה שהיו במצרים מהגבלות בתחומי רכישת קרקעות, עיסוק במקצועות מסוימים וחינוך (למשל, איסור על הקמת בי"ס פלסטיני). חוק האזרחות המצרי מאפשר התאזרחות למי שאביו מצרי, ובהמשך הורחב החוק לכל מי שאמו מצרית. אלא שבפועל, הוטלו הגבלות על מי שנחשב לפלסטיני. גם החלטת ביהמ"ש המצרי לבטל את ההגבלות לא הועילה. השלטון החדש במצרים הבטיח לאחרונה שינוי. השינוי, גם אם יהיה, לא יכול למחוק שנים רבות של אפליה, שהגיעה כדי ענישה קולקטיבית. כך, למשל, בשנת 1978 נרצח בקפריסין שר התרבות המצרי, יוסוף אל-שיבאעי, על ידי אחד מאנשי קבוצת אבו-נידאל. בתגובה, סבלו הפלסטינים מגל חדש של התקפות, והפרלמנט המצרי חידש חקיקה המגבילה את הפלסטינים בשירותי חינוך ותעסוקה. 

ירדן:

בדיוק כמו הזהות והאחדות בין ערביי יפו ודרום ישראל, לבין ערביי מצרים, זהות דומה קיימת בין ערביי הגדה המערבית לבין ערביי ירדן. כך, למשל, הבדואים בני שבט המג'אליס (או מג'יליס) מאזור אל-קראק, הם במקורם אנשי חברון. בימי האימפריה העותומנית, עבר הירדן המזרחי היה חלק ממחוז דמשק, כמו גם חלקים אחרים ממה שהפך  בהמשך לשטח חסות של המנדט הבריטי. השטח הקרוי היום ירדן היה אמור להיות, לפי הצהרת בלפור, להיות חלק מהבית הלאומי ליהודים. 

המצוקה הראשונית של הפליטים, בשני עברי הירדן, הייתה אדירה. באזור שכם, למשל, שלטו חיילי עיראק, ועדויות מספרות על כך ש"חיילים עיראקים לוקחים את ילדי העשירים וזולתם למעשי זימה ולמחרת מחזירים את הילדים למשפחותיהם, התושבים נאסרים לעתים תכופות". אכן, סולידריות ערבית.

ירדן, כך היה נדמה, התייחסה באופן שונה לפליטים. לפי חוק ירדני משנת 1954, כל פליט ששהה בין 1948 ל-1954 באזור ירדן קיבל זכאות לאזרחות. אלא שזו הייתה רק הפסאדה החיצונית. להלן תיאור המציאות שהייתה תחת שלטון ירדן בגדה המערבית:

"לא שכחנו ולעולם לא נשכח את אופי השלטון שהשפיל את כבודנו ורמס את תחושותינו האנושיות. שלטון שהיה בנוי על אינקוויזיציה ומגפי אנשי המדבר. חיינו תקופה ארוכה תחת ההשפלה של הלאומנות הערבית, וזה כואב לנו לומר שהיינו צריכים לחכות לכיבוש הישראלי כדי להיות מודעים ליחסים אנושיים עם אזרחים".

מכיוון שהדברים עלולים להישמע כמו פרסום מעלון יחסי הציבור של שלטון הכיבוש, יש לציין שהדברים פורסמו, בשם מבקרים מהגדה המערבית, בראיון לעיתון הלבנוני "אל-חואדית", ב-23.4.71. 

כמו בכל מדינות ערב האחרות, ירדן לא עשתה דבר כדי לפרק את מחנות הפליטים. בשעה שישראל קלטה מאות אלפי פליטים, ממדינות אירופה וממדינות ערב, למחנות דומים ("מעברות"), אך עברה תהליך מייסר של שיקום, בניית יישובים חדשים ופירוק המחנות, ירדן נהגה באופן הפוך, ומנעה כל תהליך שיקום. באותם שני עשורים לא קם מוסד אחד להשכלה גבוהה בגדה המערבית. פריחת ההשכלה הגבוהה החלה בשנות השבעים, בעקבות השליטה הישראלית. 

גם האזרחות, שניתנה לפליטים, הייתה בעיקר למראית עין. למרות היותם של הפלסטינים למעלה מ-50% מתושבי ירדן, הם זוכים רק ל-18 מושבים, מבין 110, בפרלמנט הירדני, ורק 9 סנטורים, מתוך 55, שממונים על ידי המלך. צריך גם להזכיר שבמהלך חודש אחד בלבד, בספטמבר 1970, בעימות אחד, הרגה ירדן הרבה יותר פלסטינים מכל הפלסטינים שנפגעו ב-43 שנות שלטון ישראלי על הגדה המערבית ורצועת עזה.

סוריה:

בשנת 1919 נערכה בירושלים ועידת העמותות הראשונה, הוועידה הערבית הפלסטינית הראשונה. בוועידה הוחלט שפלסטין, שזה עתה נכבשה על ידי בריטניה, היא סוריה הדרומית - חלק בלתי נפרד מסוריה הגדולה. במהלך שנות המנדט גברה ההגירה מסוריה אל שטחי המנדט הבריטי. למשל, משפחת אל-חוראני, שהגיעה מהחורן הסורי, ועוד. הרעיון של "סוריה הגדולה", הכולל את פלסטין המנדטורית, בא לידי ביטוי גם במעורבות גוברת של סורים הן במרד הערבי הגדול והן בכנופיות שהגיעו מסוריה במהלך מלחמת העצמאות. הפליטים, אם כן, לא היו זרים פוליטית, דתית או אתנית. להפך. גורלם לא היה אמור להיות שונה מגורל קבוצות אתניות אחרות, שגורשו למקום שבו הן מהוות רוב לאומי ותרבות.

בין 70 ל-90 אלף פליטים הגיעו לסוריה, רובם המוחלט מצפת, חיפה, טבריה ועכו. בשנת 1954 הוענקו להם זכויות חלקיות, שלא כללו זכויות פוליטיות. עד שנת 1968 נאסר עליהם להחזיק רכוש. החוק הסורי מאפשר לכל אזרח ערבי להשיג אזרחות סורית, ובתנאי שמקום מגוריו הקבוע הוא בסוריה, והוא בעל יכולת מוכחת לקיום כלכלי. אלא שהפלסטינים הם היחידים שהוצאו מתחולת החוק. גם אם הם תושבים קבועים ובעלי אמצעים - החוק מונע מהם קבלת אזרחות. 

רק שלושים אחוז מאלה שעדיין נחשבים משום מה ל"פליטים פלסטינים בסוריה" מתגוררים במחנות פליטים. למעשה, הם היו אמורים להיחשב כבר מזמן לסורים לכל דבר ועניין. הם היו חלק מהזהות הלאומית הערבית, הם קשורים בקשרי משפחה, הם היו אמורים להיות משולבים בחיי הכלכלה. ולמרות זאת, כתוצאה משטיפת מוח פוליטית, הם נותרים בסוריה כגוף זר, חולמים בהקיץ על "זכות השיבה", ומונצחים במצבם הנחות. רובם מצויים בתחתית סולם העבודה, בתחומי השירותים (41%) והבנייה (27%). אך אין כמו תחום החינוך כדי להבהיר את מצבם.  23% אינם מגיעים כלל לבתי ספר יסודיים, ו-3% בלבד מגיעים להשכלה אקדמית. 

לבנון:

ברצועת עזה סבלו הפלסטינים שני עשורים בלבד, בגלל השלטון המצרי. בלבנון נמשך האפרטהייד עד עצם היום הזה. התוצאה היא עוני, עזובה, אבטלה אדירה. עד שנת 1969 היו מחנות הפליטים תחת שליטה צבאית נוקשה של לבנון. לפי תיאוריה של מרתה גלהורן, רוב הפליטים חיו במצב סביר. רבים אף שיפרו את רמת החיים לעומת הימים שלפני ה"נכבה". אלא שב-1969 נחתם הסכם קהיר שהעביר את השליטה במחנות לפליטים עצמם. המצב רק החמיר. ארגוני טרור השתלטו על המחנות, דבר שהפך אותם לזירת מאבקים, בעיקר אלימים, בין הזרמים השונים.

מחקר חדש, שפורסם בדצמבר 2010, מציג נתונים שהופכים את רצועת עזה לגן עדן, לעומת לבנון. אכן, פה ושם היו על כך פרסומים דלים. אך ככל הידוע, לא נרשמה מחאה עולמית, גם לא משט תורכי או בינלאומי.

בניגוד לסוריה ולירדן, שבהן רוב אלה שמוגדרים כפליטים כבר אינם במחנות פליטים, שני שלישים מהפלסטינים בלבנון חיים במחנות, שהם "מובלעות מחוץ לשליטת המדינה". הנתון המדהים ביותר הוא שלמרות שכ-425,000 רשומים באונר"א כפליטים, המחקר מצא שרק בין 260 ל-280 אלף פלסטינים חיים בלבנון. הפרדוקס הוא, שאונר"א זוכה למימון עבור למעלה מ-150 אלף איש, שכלל אינם בלבנון. נתון זה לבדו היה צריך להוביל לחקירה רצינית של המדינות המממנות (בעיקר ארה"ב ואירופה) - אך אין סיכוי שזה יקרה. סוגיית הפליטים רוויה בכל כך הרבה הטעיות ושקרים, כך ששקר נוסף כמעט ואינו משנה דבר. וכך, יכולה אונר"א לדרוש מהקהילה הבינלאומית תקציב עבור 425,000 איש, כאשר באתר שלה יש הפניה למחקר הקובע שמדובר בפיקציה.

הפליטים, לפי המחקר, סובלים מאבטלה של 56%. נדמה שזה הנתון הגבוה ביותר לא רק בקרב הפלסטינים, אלא בעולם הערבי כולו. גם אלה שעובדים, מצויים בתחתית סולם העבודה. רק ל-6% מקרב אלה הכלולים בכוח העבודה יש תואר אקדמי כלשהו (לעומת 20% מכוח העבודה בלבנון). התוצאה היא, ש-66% מהפלסטינים בלבנון חיים מתחת לקו העוני, שנקבע על 6$ ליום לאדם. זה כפול ממספר הלבנונים.

המצב העגום הזה הוא פועל יוצא של אפרטהייד לכל דבר ועניין. שורה של חוקים בלבנון מגבילים את הזכות לאזרחות, לרכוש ולעיסוקים בתחומי המשפט, הרפואה, הרוקחות והעיתונות ועוד. באוגוסט 2010 היה תיקון מוגבל בחוק העבודה, אך למעשה, התיקון לא הוביל לשינוי ממשי. הוראה אחרת אוסרת על הכנסת חומר בנייה למחנות פליטים. ויש דיווחים על מעצרים והריסת בתים כתוצאה מבנייה במחנות הפליטים. האיסור החלקי והמוגבל שהטילה ישראל על הכנסת חומרי בניין לרצועת עזה נבע מירי רקטות אל עבר ריכוזי אזרחים. ככל הידוע, בלבנון לא הוטל האיסור עקב ירי דומה של רקטות אל עבר ריכוזי אוכלוסייה. ולמרות זאת, שוב, מעבר לדיווחים יבשים של ארגוני זכויות אדם, בבחינת "להם מותר", לא נרשמה מחאה רצינית, ולא התקיים שום "שבוע אפרטהייד" נגד לבנון.

כווית:

בשנת 1991 היוו הפלסטינים 30% מאוכלוסיית המדינה. יחסית למדינות ערביות אחרות, מצבם שם היה סביר. סדאם חוסיין פלש לעיראק. במסגרת ניסיונות הפשרה שקדמו למלחמת המפרץ הראשונה, העלה סדאם "הצעה" לסגת מכווית תמורת נסיגת ישראל מהרצועה והגדה. אש"ף ויאסר ערפאת בראשו תמכו בסדאם. התמיכה הזאת הייתה סימן הפתיחה לאחד האירועים הקשים ביותר בהיסטוריה הפלסטינית. לאחר שחרור כווית מהכיבוש העיראקי, החל קמפיין אנטי-פלסטיני, שכלל רדיפות, מעצרים ומשפטי ראווה. הסאגה הקשה הסתיימה בגירושם של -450,000 פלסטינים. חלקם, אגב, ישבו שם עוד משנות השלושים, ולרבים מהם לא היה שום קשר לתמיכת ערפאת בסדאם. ולמרות זאת, הם זכו לעונש קולקטיבי, טרנספר בעל ממדים דומים ל"נכבה" המקורית מ-1948, שבקושי זכה לאזכור בתקשורת העולמית. יש אינספור פרסומים אקדמיים על הגירוש והבריחה ב-48'. יש קרוב לאפס מחקרים על ה"נכבה" של 91'.  

* * *

אלה המדינות העיקריות שבהן מצויים הפליטים. האפרטהייד חוגג גם במדינות אחרות. גם בסעודיה לא זכו הפליטים מפלסטין המנדטורית לאזרחות. ב-2004 הודיעה סעודיה על הקלות, אך הבהירה שההקלות אינן כוללות את הפלסטינים. גם ירדן כבר מונעת התאזרחות מ-150,000 פליטים, רובם במקור מרצועת עזה. בעיראק זכו הפליטים דווקא להעדפה, תחת הנהגתו של סדאם חוסיין, אך מאז נפילתו, הם הפכו לאחת הקבוצות הנרדפות ביותר. פעמיים, הן בגבול לוב-מצרים, והן בגבול סוריה-עיראק, שהו אלפי פלסטינים מגורשים במחנות זמניים, כשאף מדינה ערבית אחת לא הסכימה לקבלם. זה היה מיצג מדהים של "סולידריות ערבית", בביצוע "האומה הערבית". וזה נמשך. פלסטינים מלוב, פליטי מלחמת האזרחים, מגיעים בימים אלה לגבול עם מצרים, שמסרבת לאפשר להם כניסה. 

פעם אחרי פעם דחו מדינות ערב הצעות ליישוב מחדש של הפליטים, למרות שהיה מקום והיה צורך. המצעד נמשך. ב-1995 החליט שליט לוב, מועמר קדאפי, על גירוש 30,000 פלסטינים, רק משום שכעס על הסכמי אוסלו, על אש"ף, ועל עצם הקמת הרשות הפלסטינית. רופא פלסטיני, ד"ר אשרף אל-חזוז, בילה 8 שנים בכלא הלובי (יחד עם אחיות בולגריות), באשמת שווא של הפצת איידס. באוגוסט 2010, עוד לפני ההתקוממות הנוכחית, העבירה לוב חוקים ההופכים את חייהם של הפלסטינים לבלתי אפשריים. זה היה בדיוק בימים שבהם לוב שיגרה "ספינת סיוע הומניטרית" לרצועה. אין גבול לצביעות. 

הדברים שלהלן הם תמצית מהאפרטהייד נגד מיעוטים בעולם הערבי בכלל, ונגד הפלסטינים בפרט. אלא שיש הבדל. בעוד הקופטים במצרים או הכורדים בסוריה הם אכן מיעוטים, הערבים מפלסטין המנדטורית היו אמורים להיות חלק אינטגרלי מהאומה הערבית. שניים מסמלי המאבק הפלסטיני נולדו במצרים - אדוארד סעיד ויאסר ערפאת. שניהם ניסו לפברק לעצמם את פלסטין כמולדת. עוד שניים מסמלי המאבק הבולטים של ערביי פלסטין המנדטורית הם פאוזי קואקג'י (שהתחרה עם המופתי על הנהגת המאבק הערבי נגד הבריטים) ועז א-דין אל-קסאם. הראשון לבנוני והשני סורי. אין בכך שום דבר מוזר. משום שהמאבק היה ערבי. לא פלסטיני. ולמרות זאת, הפכו ערביי פלסטין המנדטורית לקבוצה הרמוסה והדחויה ביותר, בעקבות התבוסה הערבית ב-1948. ברוב מוחלט של התיאורים מהשנים ההן מדובר על ערבים. לא על פלסטינים. בהמשך, רק בהמשך, הם הפכו לפלסטינים.

מדינות ערב ידעו היטב שיחסן לפליטים מפלסטינה המנדטורית הוא לא פחות מסקנדל. לשם כך, הן חתמו ב-1965 על "פרוטוקול קזבלנקה", שהיה אמור להעניק לפלסטינים זכויות עבודה ותנועה, אך לא אזרחות. ללכת עם ולהרגיש בלי. אלא שכמו מסמכים רבים  מהסוג הזה, גם המסמך הזה לא שינה כלום. ההתעללות נמשכה. 

ברמה השוואתית, מתברר שהקבוצה הפלסטינית שעברה את הצמיחה המשמעותית ביותר היא זו שמצויה תחת שלטון ישראל - הן ערביי ישראל שזכו לאזרחות ישראלית, ומצבם הרבה יותר טוב, והן ערביי השטחים. לעומת תנאי החיים הקשים בלבנון ובסוריה, ולפני כן גם במצרים וברצועת עזה, זכו הפלסטינים תחת שלטון ישראל, החל מ-1967, לעלייה קבועה ברמת החיים, בתעסוקה, בשירותי בריאות, בתוחלת חיים, לירידה דרמטית בתמותת תינוקות, ולצמיחה אדירה של ההשכלה הגבוהה. 

כך, למשל, בכל השטחים שתפסה ישראל ב-1967 לא היה מוסד אחד להשכלה גבוהה. בשנות השבעים החלו לקום מוסדות אקדמיים בזה אחר זה, ונכון להיום יש לפחות 16 מוסדות להשכלה גבוהה. הגידול במספר הלומדים נמשך כבר שלושה עשורים, ובכלל זה בשנות האינתיפאדה של העשור האחרון. תוך שישה עשורים הפכו הפלסטינים, רק אלה שתחת שלטון ישראלי, לקבוצה המשכילה ביותר בעולם הערבי. 

כך גם בתחום הפוליטי. לאחר עשרות שנים של דיכוי פוליטי, דווקא תחת השלטון הישראלי צמחה התודעה הלאומית הפלסטינית. במשך שני העשורים שלאחר מלחמת העצמאות היו הערבים יכולים להקים מדינה פלסטינית, ברצועת עזה ובגדה המערבית. הם לא עשו זאת. עד שהגיעה ישראל, ושחררה אותם מדיכוי של שני עשורים. זה לא הופך את הכיבוש לרצוי. זה לא אומר שלא היו גם עוולות ונישול. היו גם היו. אך נדמה שלאחר שני העשורים הראשונים לאחר ה"נכבה", דווקא עידן השלטון הישראלי גרם לשגשוג ולצמיחה אדירה בכל תחום. מותר וצריך לבקר את ההיבטים השליליים של הכיבוש. אבל מותר וצריך להזכיר גם את הצד המושכח.  

בעשרות השנים האחרונות טופח שוב ושוב השקר על אחריות ישראל למצוקת הפלסטינים. כך שכדאי להעמיד דברים על דיוקם. הפלסטינים עברו חוויה קשה של עקירה ופליטות. רובם ברחו. חלקם גורשו. אך חוויה מעין זו, נאמר שוב, עברו עשרות מיליונים. ההבדל נעוץ בכך שכל עשרות המיליונים האחרים נקלטו בארצות שאליהן הגיעו. לא כך הפלסטינים. הם עברו מסלול ייסורים של דיכוי, התעללות, שלילת זכויות. זה היה מעשה ידי מדינות ערב, שהחליטו להנציח אותם במצבם. הצעות רבות לפתרון בעיית הפליטים וליישובם מחדש נדחו שוב ושוב. הפצע הפתוח הלך והעמיק. פעם אחרי פעם טענו הערבים עצמם, שהערבים הם בני אומה אחת. הרי הגבולות בין המדינות, ועל כך אין חולק, הן פיקציה של השלטון הקולוניאלי. הרי אין הבדל, לא אתני, לא דתי, לא תרבותי ולא לאומי, בין ערביי יפו ועזה לערביי אל-עריש ופורט-סעיד, או בין ערביי צפת וטבריה לערביי סוריה ולבנון. ולמרות זאת, הפכו הפליטים הערבים לקורבן הכפוי של העולם הערבי. "זכות השיבה", שהיא בעיקר המצאה תעמולתית, הפכה לדרישה האולטימטיבית. מאחורי הדרישה הזאת הסתתרה, ועדיין מסתתרת, כוונה אחת ויחידה: חיסול מדינת ישראל. שר החוץ המצרי, מחמוד סלאח אל-דין, אמר כבר ב-1949 ש"הדרישה לזכות השיבה נועדה, למעשה, להשיג את המטרה של חיסול ישראל". כך גם בוועידת פליטים שהתקיימה ב-1957 בחומס שבסוריה, שם הוכרז ש"כל דיון בסוגיית הפליטים שלא יבטיח את הזכות לחיסולה של ישראל ייחשב לחילול האומה הערבית ולבגידה". אין כאן בלבול בין "זכות השיבה" ל"זכות החיסול". מדובר באותה "זכות".  דברים זהים, על שיבה שמטרתה חיסול ישראל, אמר ב-1988 סאכר חבאש, יועצו של ערפאת. כך גם, בימים הללו, קמפיין ה-BDS, שמתחזה לקמפיין מעונב, אך מצעו התומך ב"זכות שיבה", וראשיו, כמו עומר ברגותי, מבהירים שהמטרה האמיתית היא חיסול ישראל.

כבר ב-1952 אמר אלכסנדר גלאווי, בכיר באונר"א: "מדינות ערב אינן רוצות לפתור את בעיית הפליטים. הן רוצות להשאיר אותה כפצע פתוח, כנשק נגד ישראל. לשליטים הערביים לא אכפת כלל אם הפליטים חיים או מתים". ההיסטוגרפיה הפלסטינית, ובדרך כלל גם האקדמית, מחקה סדרה של התבטאויות מהסוג הזה, כפי שהיא מחקה את עובדת קליטתם של עשרות מיליוני פליטים במקומות אחרים, וכפי שהיא מחקה את "הנכבה היהודית", סיפור נישולם וגירושם של יהודי ארצות ערב, וכפי שהיא מחקה את סיפורו של האפרטהייד הערבי. אך האמת צריכה להיאמר. אכן, הייתה נכבה. אך זו נכבה שרשומה, בעיקרה, על שמו של האפרטהייד הערבי.